<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ב ח"ב</h1>
<h2>דף יח:</h2>
צריך כל א' מהעדים לפרש עדותו ואם הגיד הראשון והשני אמר אף אני כמוהו אין מקבלין אותו ומ"מ היכא דלא איפשר לחזור לקבל עדותו בפירו' כגון שהלך לו אינו מפסיד תובע בזה כי תקנת חז"ל היא למעליותא בעלמ' בסנהדרי'. עדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין ויבטל השטר ודוקא כשאמרו מחמ' נפשות פי' אם פסולין מחמת קורבא אבל מחמ' ממון כגון שחד לקחנו או מחמת עבירה שעשינו אין נאמנין דאין אדם משים עצמו רשע ודוק' שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמני'. ואם אחרים מעידים עליהם שפסולין היו תמצא בגביית חוב כתובו'. עדי' שאמרו תנאי היו דברינו כלומ' על תנאי היה שטר זה נאמנין דתנאי מילתא אחריתי היא ואומרין לבעלי דינין קיימו תנאיכ' ובואו לדין והסכימו הגדולי' כי דוק' כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל יוצא אין נאמנין וכן עד אמר תנאי ועד אמר אין כאן תנאי ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר נשאר השטר בעד א' כי אותו שאומר תנאי נאמן ואינו כלום עדותו בלתי התנאי. וכל זה שאמרנו שאין נאמנין בשכתב ידן יוצא וכו' דוקא אותן העדים החתומים בשטר אבל שנים אחרים שהעידו על המלוה שהעידם על עצמו שיש בו תנאי נאמנין וכן כתבו הגאוני' ואם כתוב בשט' שלא נעשה בו שום תנאי ושיור אין נאמנין בשום ענין כיון שהגיד וכו' כתובות. שומעין דבריו של עד א' היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ומצטרפין וכן אם לא ראו שניהם כא' וכמו כן עד אומר בפני לוה ועד אומר בפני הודה מצטרפין סנהדרין ובכתובות. שטר שכתוב בו נשבע פלו' ואינו אומר בשטר אם בהזכרת השם או בתורה שואלים לעדים כי העדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנין כן כתב הרא"ש בתשוב'.
<h2>דף יט:</h2>
דבר שאינו צורך בענין אם שינו אינו עדות שקר ודנין על פיו כגון שינו מקום כתיבה וכדומה לו גיטין תוך כדי דיבור כדיבור דאמי אפי' כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי בר מעבודה זרה ומגדף וגירושין וקדושין קמא שבועות. עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שעולה היא ואעולה לא חתימי ואין משימין את עצמם רשעים אבל אם אמר[ו] שלא ידעו בשעה שחתמו ושוב נתברר להם שיהיה שטר אמנה נאמנים. מודעא היו דברינו נאמנים אפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר בתרא כתובות וכתבו התו' כי אפי' במודעא דוקא שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כתב ידם יוצא ממקום אחר לא מהימני. אבל אמרו ב' אחרים בפנינו שהיה אמנ' נאמנים דאולי לא רוצה לומר כן לעידי השטר כדי שיכתבו לו שטרו וכן אם אמרו שני אחרים בפנינו מסר מודעא וכן כתבו הגאונים. אין צריך לומר לעדים אתם עדי כ"כ רשב"ם בשם רש"י שכת' בתשובה ודקדק מאותה הלכ' דג' נכנסו לבקר את החולה בתרא סנהדרין. טביעות עינא גדול מסימנא לענין עדות דאם אמרו עדים פלוני דהאי והאי סימניה לא קטלינן ליה ואם אמרו כשרואים אותן הנה הוא זה שראינו שראה או עשה דבר פלוני הוי עדות בגמ' חולין.
<h2>דף כ.</h2>
היודע עדות לחבירו הן בקנין שיהיה עד ממנו הן בעל פה ונשתהה זמן מרובה ואחר כך תבעו מלוה לכתוב אותו עדות בשטר או להעיד לו בב"ד בעל פה אם נזכר הרי זה כותב לו עדותו או מעיד לו על פה ולא חיישינן שמא נפרע או נמחל מזמן רב כזה דאם איתא דפרע איבעי ליה לאודועי לסהדי ואיהו הו' דאפסיד אנפשיה כך פירש רב האיי ואף על גב דדח' רי"ף פירוש רב האיי מכל מקום יש לסמוך על דבריו וכן הסכימו הפוסקים כתובות. ספר זכרונותיו של אדם שנמצא כתוב בו שביום פלוני נמסרה לו עדות כך וכך ונשתהה זמן מרובה ובא אליו התובע ותבעו להעי' לו מעיד לו עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכר עיק' העדות מעצמו ומתוך הכתב מתבונן בתנאים כתובות ואינו נקרא מפי כתבם מאחר שנזכר כשראה הפנקס ואם לא נזכר אפילו כשראהו אינו מעיד ובתוס' פירשו מתו' הירושלמי כגון שחתום בשט' ומעי' על כתב ידו ואם זכור בראיית השטר מעדותו אין צריך להצטרף אחר עמו להעיד על חתימתו שני עדים שיודעין בעדות והאח' אינו זכור כל כך חבירו זוכרו וכן אחרים שהזכירוהו ונזכר מעיד אבל בע' דבר שמזכירו בעצמו לא וצורבא מרבנן אפילו שבעל דבר בעצמו זוכרו מעיד אי רמא אנפשיה ונזכר כתובות. אדם הזוכר עדותו יכול להעיד לעולם ואין צריך לפקפק ולומר אולי נתישן הדבר ואיני זוכר הדבר על בוריו אלא כל כמה דרמי אנפשי' ונזכר יכול להעיד כתובות.
